בנם הבכור של שושנה (ז'וזי) ונח. נולד ביום כ"ב באלול תש"ו (18.9.1946) ברומניה. אח לחנה. שמו ניתן לו לזכר סבו מצד אביו.
אהרן (איוואן) גדל והתחנך ברומניה. נקרא "איוואנקו" בפי מקורביו. בבית דיבר בשפה ההונגרית, שפת אימו, ובבית הספר דיבר ברומנית, ולכן שלט בשתי השפות. היה תלמיד טוב, במיוחד במקצועות פיזיקה וכימיה. בשעות הפנאי גידל יונים כתחביב, יחד עם חבר. היה אוהד מסור של קבוצת הכדורגל המקומית, ובימי ראשון, אז התקיימו המשחקים, נהג לנסוע לאצטדיון כדי לעודד את קבוצתו.
בהשפעת אביו התוודע לרעיונות התנועה הציונית, שבמרכזם עלייה לארץ ישראל וביסוס קיומה. את קבוצת הכדורגל החביבה עליו כינה קבוצת "מכבי", אף שרוב חבריו לא הכירו שם זה.
בשנת 1961, כשלמד בכיתה ט', החליטו הוריו לעלות לארץ. תחילה נסעה המשפחה לבלגיה, ומשם המשיכה לישראל. אהרן, נער בן שש-עשרה, נשלח לקיבוץ מגן במערב הנגב הצפוני, במסגרת תנועת "עליית הנוער". היה חבר בקבוצת הנוער "הנשרים" של תנועת "השומר הצעיר", שבני גרעין שלה, מישראל ומרומניה, יסדו קיבוץ זה. בקיבוץ למד בתיכון ועבד במסירות ובהתלהבות במוסך המקומי, עבודה שהסבה לו הנאה מרובה. באותם ימים התגלה גם כישרונו ככותב וכבמאי של מערכונים מצחיקים, שהועלו בערבי התרבות של הגרעין.
כעבור שנתיים, בגיל שמונה-עשרה, התגייס לצה"ל, ובחר להתנדב לשרת כלוחם בחטיבת "גולני". עבר טירונות קרבית וזכה בה בשני אותות – מקום ראשון בתחרות קליעה, בהיותו צלף מיומן, ומקום שני בתחרות ריצה, הודות לכושר הגופני שפיתח ולרוח הספורטיבית שאפיינה אותו.
בסיום הטירונות נפגע בתאונת דרכים, והועבר לטיפול רפואי בבית החולים "רמב"ם" בחיפה. נקבע כי סבל מאיבוד זיכרון, והוחלט על הורדת הפרופיל הצבאי שלו. הוא נאלץ לוותר על השירות הקרבי ושובץ בבה"ד 11 (בסיס הדרכה של השלישות). בבסיס הכיר את לאה, ששירתה שם כחיילת, והם הפכו לזוג.
מאז פציעתו עשה כל מאמץ כדי להעלות את הפרופיל שלו ל-97, והמשיך בכך גם אחרי שחרורו משירות סדיר ב-1967, משום שכפטריוט מושבע ראה חשיבות רבה בשירות מילואים פעיל. לבסוף הצליח בכך, ושירת מאז במילואים בחיל רגלים משוריין (פלוגת חרמ"ש).
אהרן ניחן בכישרון דרמטי מובהק, חלם להיות שחקן, אך משלא התקבל לחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, פנה לפתח כישרון נוסף שלו. הוא נמשך למעבדה במפעל הדפוס של אביו, שבה נעשו ניסויים בצבעים ובכימיקלים, והחליט ללמוד כימיה באוניברסיטת בר-אילן. כדי לקרוא את חומר הלימוד, שרובו ככולו בשפה האנגלית, שהייתה זרה לו, החל ללמוד שפה זו, ובתוך זמן קצר שלט בה היטב. בשנה השלישית ללימודים הבין שנדרש תואר שני בכימיה כדי לעסוק בתחום, החליט על הסבה מקצועית, ונרשם ללימודי כימיה טקסטילית בבית הספר "שנקר" ברמת גן.
במהלך הלימודים, ב-1970, נישא ללאה. הם הקימו את ביתם ברמת גן, וגידלו את בתם הבכורה, נירה.
בשנה השנייה ללימודיו ב"שנקר" פרצה מלחמת יום הכיפורים, ב-6 באוקטובר 1973, ואהרן גויס לשירות מילואים ארוך, בתחילה ברמת הגולן, ולאחר מכן עבר לשרת בסיני. בין השאר עסק בחלוקת מים ליחידות צה"ל. במשך שבעה חודשים לא ראה את אשתו ואת בתו התינוקת, שהייתה בת תשעה חודשים בפרוץ המלחמה, וכמובן נעדר מהלימודים. בחר לא לשתף את בני משפחתו בחוויות שעברו עליו במלחמה כי לא רצה להדאיג אותם.
בתום שירות המילואים השלים את לימודיו, וכשאשתו הייתה בחודש השמיני להיריון, נשלח להשתלמות מקצועית בארצות הברית. כשחזר לארץ, היה בנם השני, עופר, בן חצי שנה.
אהרן התקבל לעבודה במקצועו ועבד בתפקיד כימאי טקסטיל במפעלים גדולים. נחשב עובד מוכשר, חרוץ ופרודוקטיבי.
היה בעל אוהב ואב מסור לילדיו. ספורטיבי, חובב שחייה, ואף נהנה לשחות בכינרת עם ילדיו. אהב את הארץ וטייל בה עם משפחתו לאורכה ולרוחבה. לא זנח את תחביב הכתיבה, ובעיזבונו נותרו שירים רבים שכתב, וכמה מהם הקדיש לאשתו. בכל שנה ושנה שירת במילואים זמן ממושך, והרגיש סיפוק שהוא תורם למדינה, אף שההיעדרויות מהבית הקשו על משפחתו.
ב-1988, בהיותו בן ארבעים ושתיים, גויס שוב למילואים. בכניסה לבסיסו בנס ציונה, כשהוא רכוב על קטנוע, התנגש ברכב. נפגע בראשו באורח אנוש והובהל חסר הכרה לטיפול בבית החולים "תל השומר". כעבור חודש שבה אליו הכרתו, והוא הועבר לשיקום בבית החולים "לוינשטיין" ברעננה.
אחרי השיקום חזר לביתו, המשיך לתמוך במשפחתו, אך חייו השתנו מקצה לקצה והוא נזקק לעזרה ולטיפול צמוד. פציעת הראש שממנה סבל פגעה בזיכרון לטווח הקצר, אך הזיכרונות נשמרו וכך גם האינטליגנציה וחוכמת החיים. כשהחמיר מצבו הועבר למרכז השיקום לנכי צה"ל נפגעי ראש "מרגוזה" בתל אביב, וטופל שם במשך שלוש-עשרה שנים עד שתש כוחו.
אהרן זיידמן נפטר ביום ד' בטבת תשס"ה (16.12.2004). בן חמישים ושמונה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין "סגולה" בפתח תקווה, סמוך לקבר אביו. הותיר אחריו אישה ושני ילדים, אם ואחות.
על מצבתו חקקו בני משפחתו את המילים: "לוחם אמיץ, אוהב החיים והארץ".
אוהביו נשאו הספד בחרוזים: "אהרן היקר, / עומדים אני פה קפואים וכואבים, / מנסים להבין שנגאלת מייסורים. // תמיד הייתה לך ארשת נעימה / עם חיוך על הפנים ולכל אחד נותן ברכה. // כששאלתי אותך, 'אהרן, מה שלומך?' / תשובה אחת הייתה לך, 'הכול אחלה'. // ידענו שאתה סובל ולא קלה לך ההישרדות / אך הפגנת הרבה כוח וחיות. // תמיד התגאית באשתך הנהדרת / ובאמת מגיע לה צל"ש לאורך כל הדרך. / ציינת שהיא היחידה ואין לך אחרת. // ילדיך המקסימים שגדלו לתפארת / עופר הגבר מזכיר אותך בחזותו הנפלאה / ונירה העדינה, השקטה והנבונה. / אתה יכול להיות גאה בהם ולנוח בשלום. / הם כבר עצמאים ובוגרים / והחיים לימדו אותם לשרוד ולהתקדם. / תמיד טיפלו בך במסירות ובאהבה / כי זה מה שהבינו שקיבלו גם ממך. // תנוח, אהרן, על משכבך בשקט ובשלווה / ושמור עלינו מלמעלה בחיבוק ובאהבה. / איתנו אתה נשאר בתוך הנשמה".
זכרו של אהרן הונצח בהיכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל שבירושלים ובמרכז השיקום לנכי צה״ל נפגעי ראש ״מרגוזה״ בתל אביב, שבו שהה באחרית ימיו.